וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא

 אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעו

כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא, טָמֵא הוּא

 בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (ויקרא יג מ, מד, מו)

 

 

מכאן אמרו: הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד, הטהור טמא. הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד, הטהור טהור.

(חזקוני יג, מו)

"וטמא טמא יקרא" - יקרא בקול גדול לבני אדם המתקרבין אליו 'טמא אני, טמא אני - סורו מני', כי גם האבל עטוי ראש, כמו שפסק הרמב"ם (הלכות אבל ה, יט) והביא ראיה מתרגום אונקלוס על פסוק זה, לכן ידויע לכל שהוא טמא ולא אבל.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, יג, מה)

העיקרון שנקבע לגבי טומאת נגע הצרעת הוא שהיא עונש על לשון הרע, ושהשינוי הזה מתחיל בכתלים, ואם הוא שב בתשובה, הרי לכך היתה הכוונה. ואם הוא מתמיד במריו, עובר השינוי הזה אל מיטתו ורהיטי ביתו. אם הוא ממשיך להמרות, עובר (הנגע) אל בגדיו, ואחרי-כן אל גופו. זה הוא נס אשר הונצח באומה כמו מי סוטה. התועלת שבאמונה זאת ברורה. יתר על כן, הצרעת מידבקת ובני-אדם כולם סולדים ממנה. הדבר הזה כמעט בטבעם. מה שמיטהרים ממנה בעץ ארז ואזוב וּשְנִי תולעת ושתי ציפורים - לזאת הובאו טעמים במדרשות, אך אינם מתאימים למטרתנו. עד הזמן הזה איני יודע טעם לדבר מזה, ולא מה הטעם לעץ ארז ואזוב ושנִי תולעת (במדבר י"ט, ו) בפרה אדומה, וכן אגֻדת אזוב (שמות י"ב, כ"ב) שמזים בה את דם (קורבן) הפסח. לא מצאתי דבר שאסתמך עליו בייחוד מינים אלה.

(רמב"ם: מורה נבוכים ג, מז - בתרגום מיכאל שוורץ)

 

 

אמת מארץ תצמח - בין הלכה למדע

עמוס ברדע

פרשת החודש מהווה יסוד לעניין ההלכתי הגדול של "קדוש-החודש" שהוא אבן בנין בבניית הלוח העברי ובקביעת הזמנים והמועדים המכתיבים את מקצב החיים היהודיים. מלבד היותה יסוד הלכתי לקביעת החודשים היא גם נושאת מקור הלכתי ורעיוני חשוב שאותו אנסה לפרוש בקצרה מעל במה תורנית חשובה זו.

קולמוסים רבים נשברו בעימות בין תורה ומדע, ברם עיסוק זה בדרך כלל נערך בהקשרה של תורה שבכתב וכוון לתחום הרעיוני. העניין שברצוני לעורר ביריעה זו היא שאלה הרבה יותר מהותית באספקלריה של האדם הדתי, ובעיקר לאיש ההלכה. ההלכה, בהיותה עוסקת ביישומן של המצוות המעשיות באורח חיים, ביורה-דעה אבן-העזר וחושן-משפט, אלו המתייחסות למאכלות אסורות ודיני כשרות שיסודם בסוף הפרשה הקודמת, פרשת שמיני, או בדיני נידה ודם שליה שבפרשתנו, גוזרת את הפעולות ההלכתיות מתוך הבנת המציאות, במגמה לעצב את הערך ההלכתי מתוך המציאות הטבעית, ובכך להעלות את התורה מן הארץ. ההלכה תתייחס לעובדות הביולוגיות ואף הגינקולוגיות בדיני נשים ובמציאות האנטומית ואף הכימית בדיני כשרות, ועוד. הצד השווה להלכה ולמדע הוא העיסוק בעולם המציאות הטבעית והצד הנבדל הוא המגמה. בעוד שההלכה מגמתה להכריע באופן יישום המצווה על פי הבנת המציאות, מגמתו של המדע הוא הידע כשלעצמו. שיפוטה של ההלכה את המציאות וקביעת העקרונות ההלכתיים המחייבים לדורות תלויה, כאמור, בהבנת חכמים בכל דור ודור את העובדות שבטבע. התמורה הגדולה שחולל המדע המודרני בהציבו מבנה מתודולוגי ככלי שבאמצעותו יופק הידע המדעי, תוך שימוש באמצעים אמפיריים מבוקרים ותוך אובייקטיבצייה מלאה של נושא המחקר, גרמה לתמורות רבות בהבנת המציאות. כידוע, רוב גופי ההלכות הוצבו בעידן הטרום מדעי (במובנו המודרני הקשור למדעי הטבע). לאור זאת, השאלה שנעמידה כאן היא: מה תוקף יש להלכה שראיית המציאות שלה אינה כראייה המדעית שהיא בעיני כל אדם בימינו משקפת את העובדות שבטבע? האם הלכה שעוצבה תוך הבנת עובדה שבמציאות באופן מסוים תעורער בעקבות ראיית המדע המודרני את אותו דבר באופן שונה? לדוגמא, האם העיקרון בדיני כשרות של "כבולעו כך פולטו" (באותה אנרגיה שהכלי בולע בדופנותיו חומר אורגאני, הוא גם יפלוט אותה) במידה ויעמוד במבחן מדעי על פי המתודולוגיה המדעית, בניסיון מבוקר בחקר החומרים, ובהנחה שהניסיון המדעי לא יאשש אמיתה זו (ויש לפחות אפשרות כזאת) האם גופי הלכות כשרות הכלים יקרסו?

"וַיּאמֶר ה' אֶל מֹשׁה וְאֶל אַהֲרן בּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמר: הַחדֶשׁ הַזּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשׁי הַשּנָה" מבחינה כרונולוגית, מצות קידוש החודש היא המצווה הראשונה בה נצטוו ישראל כגוף לאומי, שכן, הציווי היה כלשון הכתוב, בארץ מצרים. וכבר הזכיר רבי יצחק, אביו של רש"י בפסוק הראשון של התורה, שמן הדין כי מצווה זו תהיה תחילתה של תורה. התוספת של המילה לכם בפסוק הובילה לפרשנויות שונות, אחת מהן קובעת עקרון רעיוני והלכתי ראשוני. מתרגם יונתן בן עוזיאל: "ירחא הדין לכון למיקבעיה ריש ירחייא ומינה תשרון למימני חגיא וזימניא ותקופתא קדמאי הוא לכון למינן ירחי שתא", המלה "לכם" על פי תרגום יונתן בן עוזיאל מתפרשת ל"על-פי קביעתכם", פירוש: קביעת ראשי-חודשים ועיבור השנה אשר מכוננת את קדושת הזמנים והמועדים תהיה על-פי דעת החכמים. ופירש אבן עזרא במקום "כבר הזכרתי בתחילת פירוש התורה, שקביעות השנה גם החודש לבית דין היה" ומתכוון להקדמתו הנפלאה לפירושו על התורה שנבנתה בחריזה "...הנה אנשי המשנה, מעידים על ראיית הלבנה, והנה התשובה נכונה, אם היא עדותם בעיניהם נאמנה, יקבלו עדות צרכי השנה, כי על פי קריאת ב"ד היא נתונה, כי יסוד העיבור על אביב ותקופה וצרכי צבור...".וכן פירש רבי שלמה אפרים בעל הכלי יקר, וכן הרמב"ן. דעת זקנים מבעלי התוספות בפירושם מבטאים עניין זה במלא חריפותו: "כזה ראה וקדש, והכל תלוי בקידוש בית דין, כדאמר רבי אושעיא: כשישראל מגיעין לראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה והוציאו ספרים כי למחר אני בא ודן עולמי, בן כך ובן כך נמלכין בית דין שלמטה ועבירו ודחו ראש השנה עד יום שלאחריו, למחר אין הקב"ה דן את עולמו, באין מלאכי השרת לפני הקב"ה ואומרים לפניו, לא כך אמרת לנו למחרת אני דן את עולמי... אומר להם: הרי בני דוחין את הדין עד למחר, והדבר מסור בידהם שאתם צריכים לילך אחר קביעותם..." ומכאן שבית דין של מטה מהווה אינסטנציה המכריעה את בית דינו של הקב"ה. במסכת ראש השנה דף כד, ע"ב מסופר על מחלוקת בין רבן גמליאל, ראש בית הדין ביבנה, לבין רבי יהושע, על מהימנותם של עדים המעידים על חידוש הלבנה, לטענת רבי יהושע דבריהם לא היו תואמים את ההיגיון לעומת רבן גמליאל שקיבל את עדותם, "...שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך, הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר, אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר 'אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אַתֶּם' (חסר ו', מוסב על בני ישראל) בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו ...נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי; רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי" וכן מביא הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ב, הלכה יא' בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין - הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו, אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם, ומי שציווה לשמור המועדות הוא ציווה לסמוך עליהם - שנאמר "אשר תקראו אותם" (ויקרא כג, ב): מתוך כך מובנים דברי רש"י בדברים פרק יז' על פסוק יא' "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמאל" ופירש רש"י במקום "ימין ושמאל - אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין..." ומסביר הרמב"ן "אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך, כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר: כך ציווה אותי האדון המצווה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו".

המקורות דלעיל משקפים את העיקרון ההלכתי שחלות הצו ההלכתי תלוי בשיפוט המציאות של החכמים, בהכרתם ובהבנתם ולא במציאות כשלעצמה. חלות המועדים וקדושתם וכל מסכת המצוות התלויות בהם תלויה בשיפוט איש ההלכה. עקרון זה שזור בתוך הלכות מצורע שלפנינו בהם הטומאה תלויה בראייתו ושיפוטו של הכהן. אפילו בעל הנגע יהיה דרמטולוג מדופלם יש לו לומר לכהן "כנגע נראה לי", כמו שפסק הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק יד': אפילו חכם שהוא יודע שזה נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי, אלא אומר לכהן, כנגע נראה לי. ואין אלא לסיים במדרש הנפלא בבראשית רבה המבוסס על הפסוק בתהילים פרק פה' יב' "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִצְמָח וְצֶדֶק מִשּמַיִם נִשׁקָף":

אמר רבי סימון: בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם, נעשו מלאכי השרת כתות כתות; מהם אומרים 'יברא' ומהם אומרים 'לא יברא', שנאמר 'חסד ואמת נפגשו' - חסד אומר: יברא, שכולו מלא חסדים ואמת אומר: לא יברא, שכולו מלא שקרים.

מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכה ארצה שנאמר 'ותשלך אמת ארצה'

אמרו לפניו: רבש"ע אתה מבזה תכשיט שלך.

אמר הקב"ה: רצוני שתעלה אמת מן הארץ.

 ד"ר עמוס ברדע, הוגה ומדען.

 

 

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם"

(ויקרא רבה יז, ז)

 

כי בהתחיל האדם להחזיק במידת לשון הרע, בא אשר לו הבית, כי "הבית" הוא האדם, ו"אשר לו הבית" היא הנשמה השוכנת בו, ובא והגיד לכהן - הוא הקדוש- ברוך- הוא, ואומר לו יתברך: "כנגע נראה לי בבית" , הוא האיש אשר אנוכי בקרבו (הנשמה) החל להינגע בעוון.

(אלשיך על התורה)

 

"וראה הכהן את הנגע"

כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו, אף לא נגעי קרוביו.

(משנה נגעים, פרק ב, משנה ה')

 

אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם.

(מתוך תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק, בעל "נועם אלימלך", לפני התפילה)

 

"כנגע נראה לי בבית": שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר: נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי.

(מתוך פירוש רש"י, בעקבות משנה נגעים)

 

ארז ואזוב - גסות רוח וענוה

"לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל את עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב"

(רש"י)

 

האדמו"ר מגור, בעל ה"שפת אמת" היה אומר: לשם מה עליו להביא גם "עץ ארז", המרמז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב בלבד?

ברם, כאשר החוטא חוזר בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה העמוקה ביותר מן הגאווה שהיתה בו לפני-כן. בוש הוא ונכלם על אשר התגאה בו-בזמן שהיה חוטא. יוצא אפוא שהגאווה הקודמת מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות הרוח, ואם-כן, שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

(שפת אמת ע"פ מעיינה של תורה)

 

שפלות והכנעה אין פירושן שיהא הגוף כפוף ושחוח, אלא שיהא בו שברון רוחני פנימי גם כאשר הגוף זקוף ועומד, כפי שמפרש הבעל שם טוב :"וכל קומה לפניך תשתחוה" להשתחוות לפניך גם בקומה זקופה.

(אבני האזל)

 

המשפיל עצמו כאזוב, במקום שאין זה אלא ענווה פסולה, עניו שכזה גם זקוק לכפרה.

(חידושי הרי"ם)

 

נגעי הבית כתוצאה מרכושנות וכוחניות

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם [לנגעי הבית] בעבור צרות העין, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ז) מהפסוק 'ובא אשר לו הבית' - זה שייחד הבית לעצמו, ולא היה מהנה ממנו לאחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, "כי לי הכסף והזהב - אמר ה'" (חגי ב, ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא זכי ליה [הוא מזכה אותו], לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה' 'כי לא בחרבם יירשו ארץ

וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד, ד) כי אם 'ימין ה' רוממה' לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', שהרי הוא הנותן לך כוח ואחוזה ואם כן, דין הוא שתיתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז: 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', רצונו לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית' - זה שייחד הבית לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו או יאמר אחוזתכם - זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים.

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)